"הדרה היא בולדוזר תרבותי בגוף של בנאדם אחד. חילונית בירושלים, פסנתרנית שעושה Fאנק ורוק, אייקונוקלסטית נחושה בעלת שמחת חיים והומור שחור בו זמנית. תחשבו ברוס ספרינגסטין פוגש את אלניס מוריסט בתחילת דרכם. ותחשבו גם אמינם. היא סוללת לעצמה נישה תרבותית משלה, מחליפה ז'אנרים וזהויות. אי אפשר לתייג אותה. אינטלקטואלית בזירת הפופ. במילים מבריקות, ברהיטות ובאנינות, היא נוגסת בכל הפרות הקדושות, כשבשיר "מילים מילים מילים" , למשל, היא פוגשת את אלוהים באיזו מסיבה, מקפיץ תקילה ומילים של צדיקים. ויודעת שלפעמים מופיע השטן כאיש האלוהים....מושלמת מבחינה רגשית, האלבומים שלה הם אורגזמה מוסיקאלית." (מת'יו רוט, סופר, תסריטאי ועיתונאי, טאבלט מגאזין, ניו יורק  2009 -תרגום)

”מתנהלת בדרך עצמאית, שונה ומשונה, ומסרבת לציית לחוקי תעשיית המוזיקה, או לחוקים בכלל. כשאתה מגיע להופעה של הדרה, אתה אף פעם לא יודע איזה שירים תשמע. אתה גם לא תדע מתי ההופעה תיגמר (ההימור הסביר, רק כשייסגרו את המועדון). יש סיכוי שתישמע שיר שהדרה כתבה בדיוק לפני כמה שעות. סביר להניח שרבים מגיבורי השירים יהיו על הבמה או בכיסא לידך, די בטוח שהדרה גם לא תהסס להזכיר את זה. דבר אחד בטוח, בקבוק יין אחד לפחות יזלוג במורד גרונה. היא מציגה אמת אמנותית ורגשית מדהימה - אי אפשר שלא להיכבש בקיסמה. תחושת החופש והלהט העצום. דווקא היא, שהגיעה למוזיקה בלי המון ידע מוקדם, מתחברת אליה במקום הכי נכון - בתשוקה. היא ממריאה לגבהים שבהם נגעו היוצרות המשובחות ביותר, בשירים היפים ששמעתי בחיי. המוזיקה הכי יפה שאפשר לשמוע, ועוד כאן בסביבה." ( עורך תרבות  ynet)

"אתם מכירים אותה אולי כסינגר-סונגרייטרית מהזן האלטרנטיווי, אבל אלבומה החדש מציג אותה בדמות מפתיעה: סינגר-סונגראפרית. הכתיבה שלה נהדרת - קצבית, חושנית, קשובה ללב ולרחוב. הדיוקן הכובש שמצטייר ב"כאילו אין מחר": דיוקן של אשה ישירה ומורכבת, קשוחה ורכה, מנוסה ומפנטזת, אחת שמצטלמת על עטיפת האלבום עם גורמט של ראפרים אבל גם מצטטת על אותה עטיפה מ"זכרון דברים" של יעקב שבתאי; דיוקן של סינגר-סונגראפרית מצוינת ואשה במלואה. לביאת האלרטרנטיבה". (הארץ 2008)

"קול שממלא את כולך. טרוף, טוטאליות וכנות ילדית שממגנטת אותך לתחושה שהכול קורה, הכול יכול לקרות. יש בה מצד אחד חוכמה גדולה מאוד, ומצד שני, היכולת והרצון להשתטות." (שלומי שבן 2008)

"בניו יורקית מעודכנת, הדרה לוין-ארדי, החשובה בזמרות ישראל של העת החדשה, מוציאה דיסקים במהירות האור עם עשרות שירים נפלאים, אישיים, על מצע תמלילים שנונים, ומפציעה כמו פנים חייכניות של שמש בתוך אפלה גדולה. קשה להאמין, היא ישראלית. עונג שמימי. דיסק נצחי. אלבום מדהים." (העיר 2006)

 "תוך כדי מעוף, במודעות עצמית שנונת ביטוי, היא כבר מנסחת את הביקורת של המבקרים, עונה להם, ובמקביל מפלרטטת עם הקהל." (YNET 2008)

"הדרה היא הדבר הכי קרוב שיש פה לנערת רוק אמיתית, במובן הג'ופליני-מיטשלי-סיקסטיזי של המילה. סקס-אפיל היפי, טקסטים שהיא לא זוכרת בעל פה, ואפשר אם חייבים לקרוא להם פרובוקטיביים. היא כותבת ושרה על סקס, זיונים, ואהבות עקומות. מאוד אמריקאי, מאוד באנגלית. מין פמיניזם מעורבב בשוביניזם" (ידיעות אחרונות, 7 ימים)

"הנסיכה של האלטרנטיבה, הדרה היא תופעה חסרת תקדים…כישרון שחבל להחמיץ" (גל אוחובסקי, סופשבוע מעריב)

"הסיבה שהנחתי שמוס דף מת היא, שזו נראתה לי הדרך היחידה שלו  להיוולד מחדש בדמותה של איזו צ'יק ירושלמית. הייתי מופתע מהשינוי שחל בה, ממישהי שהייתה בעיקר פולקיסטית באנגלית, למישהי שהיא, נו, המממ, משהו אחר. מוסיקה משובחת; קליטה בטרוף, מעובדת לעילא, וממש כיפית להאזנה, אבל מעל הכול, השוק האמיתי בא ממה שאפשר לתארו כ"משוואת הבלינג".

חייבים להעריך את הניגודיות הזאת. מצד אחד, יהודיה מזערית, לבושה כמו היפים-לשעבר שבשלב מסוים אימצו לעצמם חוש מעודן יותר של סגנון, ומצד שני, גירסה שמית לילדת אהבתם הלסבית  של מארי ג'יי בלייג' וגוון סטפאני, ברימיקס של די.ג'י שדואו, עם אחד מ 3000 הסימפולים של בראן ואן. משהו מטורף. האלבום הזה לא רק קליט, הוא גם מוסיקה מצוינת בהגדרה. זו לא עבודה של איזו ילדה לבנה שמנסה להיות ילדת גטו. המוסיקה מליאת השראה, המילים עסיסיות ומליאות משמעות, וההפקה כמעט מושלמת. אני שונא להישמע כמו איזה פסיכופט מתלהב, אבל אני לא מוצא את המילים לומר כמה אהבתי מה ששמעתי.  מסיבות ברורות, היא לא נתנה לי עותק. הייתה לה גם הנועזות לומר לי שאני יכול לקנות עותק כשהאלבום יצא. (זונה קפיטליסטית. חשבתי שאנחנו חברים). אבל עד אז,  קוראים יקרים, מאחר שאני מהמיעוט הנבחר ששמע את זה לפני הריליס הרשמי, אתם חייבים לקחת את עדותי השיכורה כבשורה בעניין..." (אורן גולדשמיט 2008  -תרגום)

"גדושה בכנות נדירה, רגש סוחף וכריזמה ממגנטת. היא יודעת איך לגעת בדיוק בכל המקומות הנכונים, תופסת את שיק הצ'יק הפמיניסטית המודעת לעצמה, ומצליחה לעשות מניפולציות סקסיות וכובשות שמצדיקות את כל הסופרלטיבים" (העיר, ירושלים)