Songs, Naked – מימון אלבום בעזרתכם

December 2nd, 2012

  

חברים יקרים
גם אני ברוטוס, והולכת בדרכי חכמים ועצמאיים, לגיוס כספים עצמאי, למימון האלבום SONGS, NAKED , באתר מימון החלומות אינדיגוגו.
ואשמח, כמובן, להצטרפותכם למימוש האלבום. להשתתפות במימוש האלבום, ומימון החלום, איש על פי יכולתו, ראו הלינק הבא: http://www.indiegogo.com/hadara
והפיצו את הלינק בין חברים בארץ ובחו”ל, עם הכוונה ואהבה.

אז קודם כל, מי אני בכלל:
אני סינגר-סונגרייטרית, מוסיקאית עצמאית, ירושלמית. השנה השתחררתי מבחברת תקליטים, אחרי שבע שנים ועשרה אלבומים, ואני עובדת כרגע על שני אלבומים חדשים במקביל. וכאן אשמח לעזרתכם, ולהשתתפותכם. אבל בטח תרצו להכיר אותי, לפני שאתם מתחילים איתי. אז הכי טוב להתחיל בשירים שהוצאתי השנה, אהבת אמת,המלך מעבר לחומותושיר השירים.  אם אתם רוצים להציץ עוד פנימה על חיי, אתם מוזמנים לגגל עליי, או לבקר בפייסבוקבאתר הביתביוטיוביםבבנדקמפ החדשבבנד קמפ הישן, ולשוטט בין האלבומים הקודמים שלי, וגם בעברית, גם באנגלית.

במה העניין:
אם חזרתם אליי, נהדר. אז ככה, האלבום המדובר יהיה האלבום ה 12 שלי, והוא שונה מרוב מה שעשיתי עד כה. אני מנסה לאסוף מהארכיון הפרטי שלי, כמה שירים יקרים, שווים, ואהובים, לכדי אלבום. אלה שירים שטרם שוחררו, וקיימים רק בגירסת חזרות מוקלטות, ראשוניות מאוד (כמו מותק,זה אתה ו לא עוד שיר עצוב). אלה הם שירים בגירסתם הראשונית, הרעננה, הבלתי מעובדת, בשלב החיפוש, השריטה, החופש, והטרוף של השירים.

למה דווקא?
כי בעודי עובדת על האלבום ה 11 שלי ( האי.פי מי יעצור אותי עכשיו), לקחתי נשימה, ועיינתי בארכיונים שלי בין כל מיני חזרות ישנות, ומצאתי פנינים בלתי מלוטשות, ששווה לשחררם לאור, למרות  ואולי דווקא בגלל הסאונד השרוט. יש חסד מיוחד, בלשמוע שירים בראשית דרכם, בעודם ערומים, כשאפשר לשמוע את הגיטרות, הבס, והתופים המחפשים את דרכם בשיר, ואת הערות המוסיקאים תוך כדי. זה באמת חלון הזדמנויות. חלון הצצה לצעדיו הראשונים של שיר בעולם. אלה הקלטות נדירות של מצב צבירה נפשי, שפשוט אי אפשר לחזור עליו. בכל מקרה, מאחר ששירים אלה לא שוחררו מעולם, ומאחר שלעתים יש משהו ברוח הגירסאות הראשוניות שאובד בגירסאות המופקות והמעובדות לזרא, ומאחר שהמוסיקאים המוכשרים שעשו איתי במלאכה התפזרו לדרכיהם, נדמה לי שהדרך היחידה להצלת השירים הללו, ברוחם ויחודיותם, היא לשחררם כפי שהם.

זה נשמע פשוט, אבל זה ממש לא. מעבר ליסורי הבחירה בטייק הראוי ביותר, נחוצה עבודת פוסט-פרודקשן יתרה ויקרה כדי לשבח את הסאונד במקצת, ומעבר לכך, יש את עבודת הפוסט-פרודקשן הרגילה. מאחר שאני באמת עובדת עצמאית במערכה בארץ, אני זקוקה לעזרתכם בהצלת השירים הללו. ואני מבטיחה תמורה הולמת, מליבי ואמנותי.

מה זה תמורה הולמת?
בהתאם לתרומתכם, המפורטת באתר, תקבלו בתמורה חלקים מליבי ואמנותי, כאמור. ברצינות. תוכלו לקבל שירים מכל מיני אלבומים, טייקים שלא נכנסו, מכתבים אישיים בכתב ידי, ציורים ואיורים קטנים, אלבומים חתומים, ציורי שמן יקרים ומקוריים שלי, או הדפס של ציורים (ממוספרים וחתומים עם הקדשה אישית), קרדיטים באלבום (כמפיק,  או ידיד האלבום), אתם יכולים גם להזמין  ציור שמן (או איור) במיוחד בשבילכם, חולצות עם לוגו שלי או משפט משיר (לבקשתכם), כרטיסים להופעות, ארוחה טובה, פרטי העסק שלכם, או הלוגו שלכם שיופיע בפלטפורמות הדיגיטליות של האלבום, ואם יש לכם עוד רעיונות, אשמח לשמוע.

ומעבר לכך:
בכל מקרה, מעבר לזיכוי בתודת לב גדולה שלי, תהיו שותפים לעשייה ברוכה, ומי יודע, אנחנו עשויים להתיידד, ולשתף פעולות בהרפתקאות כלכליות ואמנותיות נוספות. כי החיים יכולים לקחת אותך למקומות נפלאים, וזה הרבה פעמים ביידינו, להיות או לא להיות, חלק מהטריפ האלוהי הזה. (לא התכוונתי להכניס את אלוהים, אני מעדיפה את החלקיק האנושי, אבל שיהיה).

בכלל, בין המלחמות והסערות, הציניות והבערות, השקעה בעשייה אמנותית, ובאמן עצמאי, יש בה יותר מאקט עדין של מחאה; יש בכך תרומה אקטיבית לשינוי אמיתי (עדין, והדרגתי) של העולם בכלל, ושל האמנות והאמנים בפרט. זהו השלב המעשי, של השינוי החברתי והתרבותי הכה נחוץ במקומותינו.

למען הסר ספק, ולמען ההגינות:

למען הסר ספק:
האלבום הזה מיועד להוצאה דיגיטלית בלבד. אבל אם כל הנסיון הזה יצליח מעבר למקווה, אני מבטיחה להוציא גם עותק פיסי, ארוז למשעי, שיישלח לתורמים ולשותפים (בהתאם לגודל התרומה והשותפות), חתום ומוקדש כהלכה.

אם אין לכם כסף:
אם אין לכם כסף, ואתם בכל זאת מעוניינים לעזור, אנא הפיצו את הבשורה, ובעיקר, את הלינק הבא: http://www.indiegogo.com/hadara ושתפו עם כל דבעי. אעריך את זה מאוד!

 אשמח לשמוע כל הערה, ומחשבה. אני משתדלת לענות במהירות. בבקשה, היו עדינים איתי.

 ואם אתם לא מאמינים, ורוצים לשמוע מה אחרים אמרו עליי, אז הנה קצת:

 יוצרת וזמרת הנשמה, הבלוז והגוספל הטובה ביותר בארץ נכון להיום, אזור אדל ושכונותיה. (מעריב 2012)

שעה וקצת של שיכרון חושים שלא רואים במקומותינו. מוסיקאית עם לב ענק, וביצים, והומור של גאונים, ומתיקות אין קץ. לא תצא מהופעה כמו שנכנסת אליה. והיין, היין של הדרה הוא כמו נס פח השמן, היא שותה ושותה, והיין איננו נגמר . (הארץ 2009)

מושלמת מבחינה רגשית, הדרה היא בולדוזר תרבותי בגוף של בנאדם אחד. חילונית בירושלים, פסנתרנית שעושה Fאנק ורוק, אייקונוקלסטית נחושה בעלת שמחת חיים והומור שחור בו זמנית. תחשבו ברוס ספרינגסטין פוגש את אלניס מוריסט בתחילת דרכם. ותחשבו גם אמינם. היא סוללת לעצמה נישה תרבותית משלה, מחליפה ז’אנרים וזהויות. אי אפשר לתייג אותה. אינטלקטואלית בזירת הפופ. במילים מבריקות, ברהיטות ובאנינות, היא נוגסת בכל הפרות הקדושות, כשבשיר “מילים מילים מילים” , למשל, היא פוגשת את אלוהים באיזו מסיבה, מקפיץ תקילה ומילים של צדיקים. ויודעת שלפעמים מופיע השטן כאיש האלוהים…האלבומים שלה הם אורגזמה מוסיקאלית.” (טאבלט מגאזין, ניו יורק  2009) 

בברכת הפיצו, הצליחו והצילו

הדרה

  

הכירו את הנגנים שהשתתפו:

ואלה שמות, הנגנים המוכשרים, הנשמות היתרות, כל אחד בדרכו:

אבי שניידר (א.א קול, ג’ייק ג’ילנהאל בשבילכם): טרומבון וקולות
נעמן טל: גיטרות וקולות
אלעד סיקל: בס וקולות
ירון אלימלך: תופים
רועי ריק: מפוחית
דפנה  רכטר: סקסופון

מילים, מילים, מילים

August 3rd, 2009

בצילם של הארועים ההומופוביים, והאלימות המפעפעת במקומותינו, הנה שיר. אפשר לשמוע אותו באתר, לדעתי, ואפשר גם ביו טיוב, אבל אלה מילותיו. במקור, השיר הזה נכתב תחת ההקדשה” למאיר אריאל, ולכבוד מיליון טועים” אח”כ הוא היה סוג של הקדשה לשפה העברית, ובסוף הוא עבר למחלקה העצבנית, ושם הוא יושב לו עד היום, יושב ומתעצבן שאף אחד לא הקשיב למילים שלו. אז זהו, שיר עצבני. תהנו.


התנגדתי והתנגדתי, בסוף יצאתְ לי מכל החורים. את זונה קטנה של אחרים

אם את עומדת על שלך, רוצה אותי כל כך, אז שימי לב, אני לא הולך להתאהב

אני אהיה לך גוף ראשון זכר, כאילו אין מחר

פיתחת לך ציפיות משדות זרים. לא באתי ללקק לך ת’פצעים, למצוא לך הסברים

להזיז לך ת’ישבן ברחבת הריקודים, לא לספר לך סיפורים בחרוזים, לא לעשות שפטים

אני לא מוחה ולא בוכה על הימים. אני אוהב את החיים. אז תני כבוד, כי באתי לעבוד

הו, מילים, מילים, מילים. שפה קשה ואין אונים

אני לוקח ברצינות את הבשר באישיות, אני אמן של אי שפיות, את מבינה

אני רוצה לרקוד על כל החתונות, ולאכול את העוגה בשני קצוות

אני מותח את החבל, אין ספק, עוד מישהו יביא לי במרפק, ואין ספק

עכשיו כשהשפה ברורה, ברור לי שלחגיגה יבוא גם השטן וגם האלוהים, ולא תבדילי ביניהם

שניהם יהיו דומים. שניהם יבואו מפתים, שניהם יהיו קצת עייפים

יקפיצו לך טקילה ומילים של צדיקים

הו, מילים, מילים, מילים. שפה קשה ואין אונים…

זה שיהיה צדיק מדיי ועצבני, זה שיגיד שהוא הכי הכי, זה שיגיד בשם השם

שהוא חושש למצבך, שהוא רואה את חרפתך, זה שיציע לך תיקון, ריסון, גיוון

זה שיגיד דברים בשם אמרם ויעוות ת’משמעות, זה שרואה שחור לבן ומפחד ממורכבות

זה שיגיד שמנהגו של העולם הוא כך וכך, ישר ולא עקום, ברור ולא עמום

זה שרוצה לרגום באבנים את כל החטאים, זה ששונא אה ה

זה שכופה את דעתו על אחרים, וממהר לתלות את הטועים

זה שטוען את דעתו בטעונים, מין הקצה אל הקנה של היורים

תרשי לי קצת לגעת פה בדעת חכמים

תרשי לי דבר תורה אחד קטן, כי התורה מכל אדם, ולה שבעים פנים

אמר כבר רוברט צימרמן, האיש והמילים, לפעמים מופיע השטן כאיש האלוהים

ליתר ביטחון, נראה שאז כמו היום, לפעמים מופיע השטן כאיש שלום

הנה השיר ביו טיוב:

embedded by Embedded Video

YouTube Direkt

ברונזה ורגשות אשמה

March 1st, 2009
הנה רגע שהיה באמת, דיאלוג פואטי, שנגזר מתוך כתבה בחדשות ערוץ שתיים, מאתמול, בעקבות תערוכה חדשה של הפסל תומרקין, הסובל מכאבי גב ורגשות אשמה:

מראיינת: אתה נושא על גבך ברונזה ורגשי אשמה
תומרקין: בדיוק
מראיינת: ומה יותר כבד?
תומרקין: רגשות אשמה תמיד יותר כבדים
מראיינת: על מה רגשות אשמה?
תומרקין: אין על מה. זה יפה ככה. למה לקלקל את זה עם פרטים מכוערים?

רגשות אשמה כהתעסקות באסתטיקה
זו באמת מחשבה של אמן אולטימטיבי

ALONE IS ALONE IS ALONE – the blow job

December 29th, 2008

ALONE IS ALONE IS ALONE is something about the inherent heart break that hovers upon the relationship between the artist and his ever changing status in the world. It’s an eternal battle of sorts; on the one hand, there’s the urgent need to get somewhere,saying something, and on the other hand there’s this gnawing sense of going nowhere, with nothing to say. Or worse, going nowhere with something to say. Or worse yet, going somewhere HUGE with nothing to say. Or worse, what ever. There’s always something worse, that’s for sure, in that darkly road of a fervent artist. So depressing, but then, there’s the music getting in the way, and it makes you sunddelnly believe. Against all odds, of courrse. I mean, listen to these buch of musicians. It’s really a celebration. This first single from the new album was one of the last to be recorded. Most of the musicians heard the song for the first time the day we recorded it. I called the harmonica player on that very day ( I had met him a couple of days earlier per chance), and asked him if he were free just now, to come to the studio, and give the song a spontaneous blow. Oh man, he did. The greatest blow job ever.

If this is your low tide, I’m on the wrong side, hearing your pride beaten down, flat on the ground, wings flapping around, crying for help. No body cares, as you’re falling from grace, and the race keeps numbing your heart to the craze. No body listens, there’s no intermission, the world keeps spinning, not easing your mind. No one cares anymore, once a star once a whore; no one covers your song, no one’s rolling a stone. Get it into your head, baby, alone is alone is a lone!

ALONE IS ALONE IS ALONE ( LYRICS)

December 24th, 2008

Alone is Alone is Alone

The minute you go is the minute I know, I lost your love forever.
The minute you go is the minute I know, I had your precious splendor in my hand.

Baby, don’t go, please don’t go.

If this is your low tide, I’m on the wrong side, hearing your pride beaten down,
flat on the ground, wings flapping around, crying for help.

And no body cares, as you’re falling from grace,
and the race keeps numbing your heart to the craze.
And no body listens, there’s no intermission,
the world keeps spinning, not easing your mind.
No one cares anymore, once a star once a whore; no one covers your song,
No one’s rolling a stone. Get it into your head, baby, alone is alone is a lone!

הרגע שעזבת הוא הרגע שידעת שאיבדת לעד את אהבתך.
הרגע שהלכת הוא הרגע שידעת, שהיה זוהר יקר בידך.
בייבי, אל תלך, אל תלך.

אם זה רגע שפל, אני בצד הלא נכון, הגאוּת שלך מוכה על הרצפה, כנפיה עוד מפרפרות בסביבה, וזועקות לעזרה.

ולאף אחד לא איכפת, כשאתה נופל מגדולתך, והמרוץ ממשיך להקפיא את ליבך לטרוף.
ואף אחד לא מקשיב, ואין הפסקה, והעולם ממשיך להסתובב, ושום דבר אינו מניח את דעתך.
ולאף אחד לא איכפת עוד, פעם כוכב ופעם זונה;
אף אחד לא עושה קאברים לשירים שלך, והאבנים אינן מתגלגלות.
תכניס את זה לראש שלך, בייבי, לבד זה לבד זה לבד

Music and Lyrics by Hadara Levin Areddy
Produced by Hadara Levin Areddy

Hadara Levin Areddy: vocals & keybords
Naaman Tal: acoustic & electric guitars
Avi Schneider: trombone & additional voice
Elad Sikel: bass
Yaron Elimelech: drums
Roy Rieck: harmonica

תחנת הרדיו הישנה

November 26th, 2007
את משקרת, נחבאת בין השורות, סוררת, מה זאת אומרת, רציתְּ בכלל להיות זמרת.
הסיפור שלך הזוי, וכל ילדון יודע מה זה ראפ היום. אבל תמיד רצית יותר, רצית אלבום,
יותר מקום, רצית מרחב וצבע משלך, שורות שורות הצדיעו לך,
“את האחת היחידה”, אמרו לך שאת מדהימה, אבל חושבת את עצמה נורא.
אמרו, את נטע זר, את משוגעת, נושאת יותר מדיי קוצים עם דעת,
משבשת את התנועה, בכלל בת כמה את, הא? הא?

הראש שלך מלא דמעות והגיונות, הלב בחלומות,
שונאת דעות קדומות, מאמינה בטעויות ונפלאות.
הבטחת שתתעשתי. שלא תשירי שיר עם משוואות בתבניות,
“למי יש שער בעיתון, למי יש פה הכי גדול
ומי הכי יפה בעיר, ומי הכול יכול”

עזבי, לכי על האחד היחידי, נפצי את כל האלילים החדשים,
את הפסלים שברי, ובדורך חדשי, אל תחששי ואל תראי, דברי חופשי.
שירים שלא ינוס לֵחָם, ולב חכם, לכי זקוף, לכי איתן,
מילים כְּדָרְבָּנות דַבְּרי, בּשמֵךְ, ולא בשם העם.

על הנייר הלב שלך חשוף כמו לוח, לכל הכיוונים פתוח,
נותן לרוח לשחק ברגשות, מלחמת עולמות,
70 פנים לך ודעות, ובליבך אותות.

האמיני בעצמך, יפה שלי, זמרת. אני עפר קטן, ואת צמרת.
אל תהיי לרוח החופשית שלך סוהרת.
באתי לפתחך היום, זורח, נכון להתארח.
אני מודה, אני נרגש, אבל שבוי. רוצה להיות לך מלך, רוצה להיות ראוי.
אז אל ייחר אפֵּךְ, אל תעזביני, נסי לרגע במקומי, אולי תביני, האזיני.

אני מקדיש לך את הראפּ מכל הלב. אם לא תרצי אותי אני עוזב.
לא אגיד עלייך לעולם מילה רעה, לא אוציא דיבה, לא תתפסי אותי במחאה.

את התקווה היחידה, אהבתי הראשונה. צלחת איתי לילות טרופים כבדי שנה.
את תחנת הרדיו הישנה.

ישראל סגל

September 30th, 2007
אנשים שהכירו אותו טוב ממני, כבר פרשו את סגולותיו. אני מתעצבת עם אוהביו על לכתו. מאוד מאוד אהבתי אותו. קודם כל, ספרו האחרון, “וכי נחש ממית” הלך איתי ימים רבים בהתרגשות והזדהות גדולים. ראיתי בישראל סגל, מתוך הספר, את כעסו אבל יותר מזה, את אהבתו הגדולה גם למשפחתו שהדירה אותו מתוכה, וגם לאחיו יריבו. גם מתוך מעט שיחות קטנות, צלולות וחדות שהיו לנו על דרינקים פותחי-לב, הרגשתי את רוחב יריעת התחושות, המחשבות והדיונים המתנהלים בתוכו במסלולים מקבילים מול אורחות העולם ונפש האדם. הרגשתי את קרב הענקים שבליבו, שהתנהל מתוך משולהבות ותשוקה לדעת, ומתוך אהבה חיים גדולה מאוד, והכרה ביוקרם. אני מוכנה אפילו להסתכן ולומר שהייתה בו אהבת אלוהים גדולה מאוד, מין הזן השר באל, בדיוק כמו ישראל, שמו. ולכן בלתי נסבל בעיניי החרם המכאיב שאהוביו נקטו כלפיו בחייו, ונואל במיוחד הוא החרם שאחרי מותו.

זה לא היום שלי

September 30th, 2007
זה לא היום שלי. אני כבר רואה. המילים מסתרבלות, טון הדיבור שלי יוצא מהקשרו, עולה על גדותיו, ואני מסתבכת איפה שרק אפשר, מועדת לפורענות עם כל החברים והקולגות. מוטב היום לשתוק. או לכתוב. אז לכתוב. לפי הפוסט האחרון, וגם לפי השירים שלי, אפשר עוד לחשוב שאני תמיד במשבר כלשהו, חיה תחת איומה המתמיד של איזו נוירוזה בסיסית, שעלולה להתפרץ עליי, או גרוע מכך, על מישהו אחר, בכל רגע. אז אני מודיעה בזאת, שלמרות מה שנדמה לפעמים, אני מאוד מרוצה מהחיים, באופן כללי. אלא שכל העניין (שלי, לפחות), הוא לכתוב בעיקר רגעים שמזדקרים לרעה, בין אינסוף רגעים אחרים, נחמדים ויפים ושוטפים כתקנם, ואפילו מרעישים ביופיים. על הטוב העליון, המרגש תמידית, בניגוד לכל המטיפים לאלוהים בשער, אין לי עניין לכתוב. אין לי עניין לרוץ לספר על כך לחברה. למרות שאם אתבקש, אספר, אם כי במסורה. לא שאני רצה לספר לחברה כל פעם שרע לי, אבל אם בכלל לרוץ ולספר, אז בעיקר על הרגעים המזדקרים בחסר האיזון שלהם, בהפרעה שבהם, במורכבות המאוד טעונה שלהם. כי השמש הנצחית מעוורת, והטוב והשמחה שבשלום ובאהבה מובנים מאליהם עד כדי כך שאין לי צורך לדבר על זה. מה שאינו מובן מאליו זה היופי שברגעים המחורבנים שבחיים, היופי שמתגלה בביבים, במה שלכאורה נדמה כפחות-ערך, ופוליטיקלי לא נכון. מעניין אותי לכתוב ולהיתפס ליופי המחוספס והנרעד הזה, ולהזכיר לעצמי כי טוב גם הוא, גם שם.

וכל ההקדמה הזאת (בסוף יוצא תמיד שכל הפואנטה כבר מוצתה בהקדמה, ומה שאחריה הוא רק מין אסמכתא מין החיים) באה לומר שאתמול היה טוב (בהופעה), והיום התחיל רע, בחבלות תקשורתיות ביני לבין אנשים יקרים לי, ונשארתי עם טעם של בלגאן רגשי עודף, שאני לא מסוגלת להכיל, ושוב, הפחד הזה שעכשיו אף אחד לא יאהב אותי יותר (וזאת למרות שאתמול הייתה לי הופעה באמת מצוינת). זה תמיד הבוטום ליין של כל האפטר-מאת’ של כל סערות הנפש, שעכשיו, בשקוט הסערה, אף אחד לא יאהב אותי. איכשהו נדמה לי שכולם יודעים להסתדר עם זה, ורק אני נתקעת על איזו מילה (שלי) שנאמרה אולי שלא במקומה, או על טון דיבור (שלי) שנרגש מכלאו, והפיל כמה משוחות מרוב דהירה. הסביבה שלי דווקא ממשיכה להתנהל בתקינות נפשית מדהימה בבריאותה. איכשהו כולם יודעים תמיד לשים הכול בפרופורציה, ולהמשיך, ורק הלב שלי עוד מתפעם ביתר חרדות. אני אמנם אוהבת לריב, אבל לוקחת דברים ללב. אני אוהבת להתווכח, אבל נשארת עם חרדות. מפוחדת מעצמי יותר מכל דבר אחר. אין ספק שאני חייבת להירגע עכשיו, אם אני לא רוצה להחמיר את עצמי, עם עצמי, ועם העניינים עצמם (שכולם פשוטים ופתירים להפליא, זו רק אני שעושה מכל פתית שלג, קרחון ארקטי). די כבר.

Obtrusively Personal- אנטומיה של הופעה מובסת

September 1st, 2007

    איך זה נראה מבפנים

לפעמים נמאס לי להיות אישית להחריד. המחיר צורב ואינסופי. אבל אין לי ברירה, ומוטב לי לשלם את המחיר על מי שאני, מאשר לשלם את המחיר על מי שאינני. וחוץ מזה, בסופו של יום, האישי להחריד הוא הכי קרוב שאפשר לגעת באוניברסאלי להחריד. כל ראיית העולם צומחת משם, מין האישי להחריד. כי אם האישי רוצה להתקיים באיזושהי נחת בסיסית בעולם, הוא מחויב לתת את אותה נחת בסיסית לכל האישיים להחריד האחרים, בכל מין וצבע וגזע וגיל, תהא האחרוּת שלהם אחרת ונבדלת וחריגה ככל שתהיה.

ומאותו מקום אישי להחריד לא רק ראיית העולם שלי נובעת, גם אני עצמי נובעת משם, אם כי בעל כורחי לפעמים. ומין המקום הזה גם נכתבים השירים שלי, ומשתוללות ההופעות שלי.

אבל למה נזכרתי פתאום בכל זה? כי לפני כמה ימים הייתה לי חרא של הופעה, מבחינתי לפחות, ואני חוששת אפילו לדעת את בחינתם של האחרים. אין לי ספק אמנם שהיו בהופעה כמה נגיעות של חסד מופלא. אבל בסך הכול, יצאתי מההופעה מתוסכלת ומותשת מעצמי ומין הרגרסיות הרגשיות והביצועיות שגלשתי אליהם במה שהיה נדמה לערן כיֶצר של הרס עצמי שמתגבר עליי מידי פעם. לא סתם מתוסכלת ומותשת, אלא ממש חבולה רגשית מסערות הנפש שבפנים, כשהגוון השולט בחבורות שהסערה הותירה הוא סוג של שנאה עצמית שאינה מוכנה להתפייס, שנסחפה במערבולת פנימית, בְּלופּ אינסופי ואכזרי במיוחד. יצאתי מההופעה בבושת פנים. רציתי הביתה, לאמא. שכחתי אפילו להודות לכל העמלים שעשו עבודה יקרה, שני הנגנים שלי, המקום הנפלא ואנשיו, הסאונדמן והקהל עצמו.

מה היה שם, שהוציא ממני את השדים? אני לא בדיוק יודעת מה היה הטריגר. באופן כללי, זה היה יום תפוס כזה. על הבוקר התעוררתי אל תוך ערפילים של כובד שלא הצלחתי להיחלץ ממנו, ולאורך כל היום נרדפתי על ידי עצמי כמו במין מרוץ חסר מוצא לשומקום. כשהגעתי להופעה, הרגשתי אפוסת כוחות, ועוד בתוכי המשכתי למהר לאן שהוא לא מובחן. אני נזכרת שכשעליתי על הבמה, לא נשמתי, לא נפרדתי מהמציאות. בדרך כלל, לפני שאני עולה לבמה, אני צריכה לכבות את המציאות, ולהדליק את ההופעה. הפעם, מתוך הפזיזות ופיזור הרוחין של כל אותו היום, שכחתי לעשות את זה. שכחתי לכבות לגמרי את המציאות, ולא הספקתי להדליק את אוּנת ההופעות שלי מלוא אוׁנהּ. אסור לערבב בין שני החללים, בין שתי האוּנות. חוקים אחרים לחלוטין חלים בשני המקומות. הפעם עליתי להופעה בלי שהספקתי לעשות את הסוויצ’. זו הייתה טעות ראשונה. בכלל, פיזרתי המון אנרגיה לפני ההופעה, ולא שמרתי על עצמי, וכשעליתי לבמה המשכתי את אותה אנרגיה מפוזרת, במקום לעצור, לשטוף פנים, להתרענן רגע, להחליף דלק, ורצוי גם מנוע, ולצאת לַטריפ.

אבל לא די בזה ששכחתי לכבות את האור ולהחליף אוּנות, יש לי גם נטיות סבוכות לחלק את סבלותיי האלה עם הקהל. לספר לו בדיוק מה עובר עליי, עד כמה שאפשר, לא רק בשירים עצמם, ולא רק בביצוע שלהם, אלא גם בין השירים. היין פותח לי את הלב, ואני מעודדת אותו לכך עם כל הלב, ומותחת את הגבול. אבל הפעם, אפילו ליין נדמה שהגזמתי, שיש דברים שהשתיקה יפה להם. מתחתי את הגבול עד כדי כך, שהוא נקרע ממני, והשאיר אותי לבד, בלי גבול ובלי רסן.

ומי יודע מה אמרתי שם, בין השירים. הגזמתי עם הנושאים הרגילים שלי. לרגעים הרגשתי שהגזמתי, וניסיתי לעצור את עצמי, אמרתי לעצמי, “הדרה, את צריכה ללמוד מתי לשתוק. תשתקי. תנעלי רגע את האישי להחריד, שימי בצד את האמת שלך, ותתחילי לעשות אמנות”, אבל זה לא עזר, ובעל כורחי המשכתי להיות אישית להחריד, ולשלם את המחיר. בתוכי הרגשתי כמו זירת קרב חבוטה שמתחולל בה מאבק מגושם וחסר אונים בעצמי, ובחוץ שוטטו באוויר רק חלקי משפטים מותשים וטרופים, עם פואנטה מוקצנת ולפעמים תלושה מהקשרה. הטרוף התפזר באוויר, ועלה על גדותיי. לא הצלחתי לעצור את הפרץ, ומהר מאוד גם לא ניסיתי לעצור את הפרץ. היה איזה רגע שהרגשתי שהגעש מתדפק להתפרץ, והודעתי לקהל שאני עומדת לפרוק כל עול, שאני מוותרת על הניסיון המסורבל להיראות במיטבי, וביקשתי מעצמי ומהקהל, שננסה ליהנות מזה. אבל לא הצלחתי ליהנות.

אין לי בעיה עם הטרוף עצמו, אם הוא יושב טוב. אם הוא נוגע, מתקשר, קשוב, מגיב, מדויק, ממוקד, עשוי היטב, מגיח בזמן ובמקומות הנכונים, במידה, מודע להקשרו ואסתטי. אבל כשהוא מתנגח חסר כל רסן ובלי כיוון, הוא בלתי נסבל, גם לי, ואני חוששת, גם לקהל.

הופעות טובות נגמרות מהר, ואדוותיהן מחיות את הנפש ואת עור הפנים. הגרורות של הופעה לא מוצלחת מענות תופת ומכרכמות את עור הפנים. הגוף צורח מעייפות, אבל אינו יכול לישון. מחשבות בלתי נסבלות טורפות את הדעת ומתערבבות בחלומות שרק אלוהים יודע מי המציא אותם, ואיך הגיעו לתוך ראשי. הבוטום-ליין של החלומות והמחשבות הטורדניות זה הלך הרוח החרדתי שלהם. כל דבר מפחיד אותך, וכל דבר נראה כמו סוף העולם ממש. סוף הקהל, סוף הקריירה, סוף האהבה, סוף הכישרון, סוף הכריזמה, סוף החברים, סוף האמונה, סוף שמחת החיים, סוף החיים, סוף העולם. והכול באשמתי ובאחריותי. ועכשיו אף אחד לא יאהב אותי יותר, ואני רוצה להתחבא מכל מי שראה אותי בהופעה הזאת, ולא יאהב אותי יותר.

מזל שיש חגים. כי אחרי החגים אני מבטיחה להיות ילדה טובה. העיקר שתאהבו אותי. אני כבר שלכם מזמן.

שנה טובה, וחג שמח.

Too much of a good thing

August 25th, 2007

The song can be heard on this site. We’ve just uploaded it. Some of you asked for the lyrics. Here they are. Oh, you may notice some difference than the actual singing. Well, I tend to sway freely about. Anyway, these are the original lyrics:

TOO MUCH OF A GOOD THING

Too sweet to be true, and so fucking new, to sweet to fall in love with you, so absolutely not like anyone before,
I’ve fallen way yonder for many a beautiful boy.

If yesterday you came my way, I wouldnt’ve seen the magic.
If yesterday you called my name, I wouldnt’ve heard your voice.
Something foreign in the air has twisted all the rules.
The game became so young again, and babe, it’s bringing back the blues.

I try to be precise, more real, more true with words to you. But running out of waters, I get stuck with loving you, Just like that. Just like that. My mind is running blank.

I used to love the young & blazing, mad & amazing, hard & somewhat sweetly plasticating, masticating, tempting to the lips & bones, American style hip-hop & all
with some neo laid-back chic of some passive-alternative soul. But I never loved anyone more than Rock & Roll.

Let me put it this way, for 20 years or so,
I never got laid by anyone older in this world.
You move me on the soft side, I’m used to tripping wild.
I’m scared to be tamed, but I’m taking this ride.
People say it’s time

Words come easy when you’re messing with your mind.
It’s just another morning where you left your skin behind.
Sea-salt air, a gentle buzz, the inner city wake up call.
And I would give it all to you, but you always wanted more.

Your CK perfume is the mild of the set.
It never lasts on anyone else longer than your self.
I sniff it while it lingers, like a mad dog under your spell.
But too much of a good thing will get you straight to Hell

BUT I NEVER LET YOU DOWN, why don’t you stay some with me, to the end of time